אתר וורדפרס חדש

מחבר: eorion2

  • issue3-abs11

    טיפוח אמפתיה באמצעות משחק תפקידים

    מאת: ד"ר דני יניב, ביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה

    אמפתיה (התאמה רגשית עם האחר) ו- theory of mind(TOM – הבנת המצב המנטאלי של האחר) הן יכולות חשובות מאד באינטראקציות יומיומיות בכלל ובפסיכותרפיה בפרט. במחקר זה, בדקו החוקרים האם אימון במשחק תפקידים קשור לחיזוק יכולות אלה בקרב ילדים (מחקר 1) ומתבגרים (מחקר 2), וניסו להתחקות אחר המרכיבים באימון הקשורים עם חיזוק כזה. ההנחה הבסיסית היתה כי מאחר ובמשחק אדם לוקח על עצמו תפקידים בהם עליו לחוות רגשות של אחרים ולנתח את האמונות וההנעות שלהם, אימון כזה יטפח אמפתיה ו- TOM.
    מדדים שונים של משתנים אלה ניתנו לנבדקים לפני ו-10 חודשים אחרי אימון במשחק או אימון באמנות ויזואלית-פלסטית / מוזיקה (של קבוצות ביקורת).
    במחקר הראשון הושוו התוצאות של 35 בנים ובנות בני 9 שנפגשו לאימון שבועי בן 90 דקות עם אלו של 40 ילדים שהשתתפו באימון מקביל באמנות פלסטית. התוצאות הראו כי אימון במשחק, אך לא באמנות פלסטית, קשור עם עלייה בדירוג עצמי של אמפתיה אבל לא של TOM. מאחר והפעילות לא כללה אימון מפורש או גלוי באמפתיה, החוקרים הציעו כי "כניסה לנעלי האחר" והעידוד לשים לב לפרטים בקרב אלה שסביבם, הביא לתוצאות אלה. ביחס למדדי TOM, החוקרים שיערו כי אלה היו מלאכותיים ולא "אמיתיים"-דיים ולכן לא חל בהם שינוי.
    במחקר השני השתתפו 28 נערים ונערות בני 14 שלמדו בבי"ס תיכון במגמת משחק, והושוו ל-25 תלמידים/ות במגמות אמנות או מוזיקה. רמת האימון במדיה היתה אינטנסיבית יותר מאשר במחקר הקודם (9 שעות שבועיות+הפקות) ושווה בשתי הקבוצות. המדדים הותאמו לגיל הנבדקים, ונעשה שימוש במדדTOM חדש שתוּקַף מול מדדים נוספים.
    התוצאות הראו כי תלמידי תיכון שעברו אימון במשחק דירגו עצמם בסוף השנה כאמפתיים יותר (מובהקות גבולית, p=0.067) בהשוואה לתלמידים בקבוצות האחרות למרות שלא קיבלו אימון מפורש או גלוי באמפתיה. בנוסף, תלמידי מגמת משחק הראו עליה משמעותית יותר במדד ה- TOM מזו שהראו תלמידי הקבוצות האחרות.
    החוקרים דנים באפשרות שאימון במשחק הוא הגורם האחראי לתוצאות אלה, לצד גורמים אפשריים נוספים, כמו למשל נטייה ראשונית למשחק תפקידים או ההבדלים ביכולות הנמדדות כבר בתחילת הניסוי. בכל מקרה, הממצאים מעידים על גמישות במיומנויות חברתיות כאמפתיה ו- TOM, ומצדיקים מחקרים עתידיים המכוונים לפיתוח מיומנויות אלה.

    מקור

    Goldstein, T.R. & Winner, E. (2012). Enhancing Empathy and Theory of Mind. Journal of Cognition and Development, 13, 19-37

    ד"ר דני יניב, דוא"ל: Dan_yaniv@yahoo.com

     

  • issue3-abs10

    מרחב המשחק החברתי: מודל לטיפול קבוצתי בדרמה תרפיה וטיפול באמנות בילדים המאובחנים בספקטרום האוטיסטי

    מאת: גדעון זהבי, MA, דרמה תרפיסט, ודבורה פור, MA, מטפלת באומנות

    הספקטרום האוטיסטי (PDD) מאופיין על-ידי המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי להפרעות מנטאליות (DSM IV), בעיקר כפגיעה משמעותית ביכולות ההתחברות והתקשורת של הפרט. בדרך כלל ההתנהגויות, הפעילויות ותחומי העניין של המאובחנים בספקטרום האוטיסטי מוגבלים וחזרתיים (1994).

    במאמר זה נציג מודל לטיפול קבוצתי בדרמה תרפיה וטיפול באמנות בילדים המאובחנים בספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה. מתוך ניסיון קליני מצטבר נתאר תהליך טיפולי של ביסוס והתפתחות שני רצפי פעולה: האחד מתקיים בין המרחב האידיוסינקראטי של המטופלים לבין מרחב האינטראקציה הבינאישי; האחר מתאר את נטיית המטופלים למסגרות משחק דמיוניות, או למשחק מבוסס מציאות.

    במאמר יועלו וינייטות קליניות מתוך טיפול קבוצתי של ילדים שאובחנו בספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה, ובאמצעותן נדון במודל הטיפולי על ארבעת רבדיו: א) תפקידם הייחודי של המטפלים כ"סוכנים של העצמי", ב) מקומן הייחודי של האמנויות בתהליך הטיפולי, ג) שלושת השלבים האופרטיביים של המפגש הטיפולי, ד) ביסוס המודל בפסיכולוגיה החברתית ובתורת יחסי אובייקט.

    במאמר נטען כי השיפור במיומנויות החברתיות והתקשורתיות אצל המשתתפים והפנמתן מתאפשר מתוך התפתחות חוויית העצמי שלהם, ומציאת דרכים לביטוי חוויית העצמי במישור הבינאישי. טענתנו היא, שהמטרה הכפולה של רכישת מיומנויות חברתיות והתפתחות חוויית העצמי דורשת מהמטפל להיות פעיל במפגשים במישור האישי והבינאישי כאחד, ושהשימוש בדרמה ואמנות מאפשר את תהליך הלמידה הראשוני ברמה החווייתית ומכאן את קידום המטרות.

    מילות מפתח: דרמה תרפיה, טיפול באמנות, הספקטרום האוטיסטי, טיפול קבוצתי, מרחב המשחק החברתי

    לפניות בנוגע למאמר זה: גדעון זהבי, דוא"ל: gideon_zehavi@hotmail.com

     

     

     


     

  • issue3-abs13

    "לחבר את הכנפיים" – קבוצות תרפיה באמצעות צפייה בסרטים, להורים וילדיהם המתבגרים, השוהים בפנימייה

    מאת: אוסנת רפאלי-סתיו, תרפיסטית בדרמה ואומנות (MA אונ' ת"א+ דוקטורנטית לתיאטרון), מרצה לדרמה תרפיה במכללת תל חי וליעד שוחט, עובדת סוציאלית (MA אונ' בר-אילן), עובדת בפנימיית "עלומים" (כפר סבא).

    במאמר זה נתאר מודל עבודה של קבוצות תרפיה באמצעות צפייה בסרטי קולנוע, עם הורים וילדיהם המתבגרים, המתגוררים בפנימיית "עלומים" בכפר סבא. נראה כיצד שילוב ייחודי זה: צפייה בסרטים בטיפול קבוצתי, תרם לשיפור הקשר בין ההורים למתבגרים.

    המתבגרים, שוהים בפנימייה בשל קשיים בתפקוד הוריהם. נקודת המוצא של הפנימייה היא, שעל ההורים להישאר שותפים מלאים לטיפול בילדיהם, הדבר מסייע הן להשתלבות הילד ולהתפתחותו האישית, והן לשיפור התפקודים ההוריים של הגרעין המשפחתי.
    לשימוש בסרטים כאמצעי לתרפיה יש היסטוריה ארוכה. עם זאת יישום השיטה באוכלוסיה זו, בה הקשר בין ההורים לילדים פגוע וחסר, ייחודי. הסרטים, המהווים גירוי חזותי, קוגניטיבי ורגשי, לצד העבודה הקבוצתית הדינאמית, מאפשרים חוויה חיובית משותפת.
    ניסיון מצטבר בהפעלת המודל, מראה כי המפגשים אכן תרמו לאיכות הקשר בין ההורים לילדיהם.
    מילות מפתח: טיפול קבוצתי, קולנוע, מתבגרים, הורים, פנימייה.

    לפניות בנוגע למאמר זה: אל אוסנת רפאלי – סתיו, דוא"ל: osnatrefa@gmail.com

     

  • ד"ר אלון רז

    alon raz

    ביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה
    אימייל: alonr@yvc.ac.il

  • אתרים קשורים

    בית הספר לטיפול באמצעות אומנויות, אוניברסיטת חיפה, ישראל

    גוף, תנועה וריקוד בפסיכותרפיה 

    International Body Psychotherapy Journal

  • issu1-abs9

    הריקוד במעגל ובחלל החופשי והשפעתם על ויסות רגשי, שליטה עצמית ותחושת ביטחון בגיל הרך

    מאת: ד"ר עפרה ולטר, מכללה אקדמית "תל חי", מכללה אקדמית "אוהלו"; לילך בן צבי, מכללה אקדמית "תל חי"

    מבנה המעגל משמש אותנו פעמים רבות במהלך חיינו, לרוב כאשר אנו נמצאים במפגשים חברתיים. מחקר זה מתמקד בתרומתו והשפעתו של המעגל על התחום הרגשי-חברתי ובודק האם הריקוד במעגל, להבדיל מן הריקוד בחלל בלתי מאורגן, תורם לוויסות רגשי ולשליטה עצמית אצל ילדים בגן ומשרה בהם תחושת ביטחון. המחקר התבסס על שאלון שהועבר לקבוצה של 31 ילדי גן חובה בארבעה גנים שונים בהם מתקיים חוג לריקודי-עם. ניתוח ממצאים נעשה באמצעות חי בריבוע, לבדיקת הקשר בין משתנה הגיל לבין משתני המחקר ובין משתני הגיל וסוג הגן. בנוסף נעשה ניתוח באמצעות מבחן פירסון, שבדק את הקשר בין משתנה הגיל לבין משתני המחקר ובין ממוצע תחושת הביטחון לבין ממוצע הוויסות הרגשי והשליטה העצמית. הממצאים הצביעו שקיים קשר מובהק בין המעגל ובין תחושת ויסות רגשי ושליטה עצמית ותחושת בטחון אצל ילדים בגיל הרך, ואולם אין קשר בין שני משתני המחקר (ויסות רגשי ושליטה עצמית, ותחושת בטחון) ובין המשתנים הדמוגרפיים השונים (מין, גיל וסוג הגן).

    מילות מפתח: שליטה עצמית, ויסות רגשי, ריקוד במעגל, ריקוד חופשי, גיל הרך

    לפניות בנוגע למאמר זה: ד"ר עופרה ולטר, דוא"ל: Walterss@macam.ac.il ; לילך בן צבי, lilachbz@walla.com

  • issu2-abs9

    וילפרד ביון וסמואל בקט: או הצצה אל חדר שבו פסיכואנליטיקאי מטפל ביוצר תיאטרון  

    מאת: נטלי תורג'מן, דוקטורנטית בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה. 

    המאמר מציג מקרה טיפולי, המפגש של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון עם מטופלו המחזאי סמואל בקט. ככזה, הוא מהווה מעין חיבור בין הגישה הפסיכואנליטית לבין היצירה התיאטרונית, יש בו להצביע הן על המשותף והן על השונה בעבודתם של שני האישים. תחילה מוצגת בקצרה התפיסה הפסיכואנליטית העכשווית לגבי הקשר בין מטפל למטופל ובה האזכור של ברמן (1997) לגבי התרומה של מפגשם של בקט וביון לנוף הפסיכואנליטי. לאחר מכן מוצגים עבודותיהם של בקט וביון בקצרה על מנת לתת רקע ראשוני. בליבו של המאמר ישנה קריאה חוזרת במאמרו של הפסיכואנליטיקאי בנט סיימון "The Imaginary Twins: The Case of Beckett and Bion" (1988), אשר דן בהרחבה במפגש של בקט וביון, בהשפעה שלהם זה על זה ובתמות משותפות לשני ההוגים.

    הדיון העיוני ברעיונותיו של סיימון נתמך דרך הצגת יצירתה של האמנית מיכל היימן (בהקדמה), אשר עסקה גם היא במאמר זה. כמו כן, מובא מאמרה של דנה אמיר (2010) כדוגמה לקריאה פסיכואנליטית ליצירתו של בקט, במחזה "מחכים לגודו". המאמר מעלה גם לבסוף את האפשרות לנקודת דמיון נוספת דרך הצגת הרעיון החזותי-דימויי של מְכַל, שבא לידי ביטוי הן בכמה ממחזותיו של בקט, (למשל בסופמשחק), והן במשנתו הפסיכואנליטית של ביון.

    בסוף המאמר מוצגת בקצרה דיאדה טיפולית שנייה – של היינץ קוהוט (מייסד פסיכולוגית העצמי) ומטופלו המחזאי הנודע יוג'ין אוניל. סוף שהוא גם פתח לבחינה חדשה במאמר נוסף. 

    מילות מפתח: וילפרד, ר. ביון, סמואל בקט, בנט סימון, תיאטרון, פסיכואנליזה. 

    לפניות בנוגע למאמר זה: נטלי תורג'מן,  דוא"ל: tnatalyt@gmail.com

  • issu2-abs8

    השפעתו התרפויטית של תיאטרון הפלייבק על העוסקים בו על פי תפיסתם של שחקני פלייבק

    מאת: מאיה אופנר, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך, מכללת תל חי, סטודנטית בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה.

    תבנית הפעילות של תיאטרון הפלייבק שאולה משיטת הפסיכודרמה, כשבשניהם מתקיים מפגש של קבוצת אנשים הלוקחים חלק באירוע דרמטי שהם עצמם יוצרים. אירועי תיאטרון הפלייבק מתקיימים לרוב כמופעים אומנותיים חד פעמיים של תיאטרון אימפרוביזציה, כאשר המטרה המרכזית היא לבדר ולהנעים מפגש אקראי של אנשים זרים באמצעות התנסות של קרבה אינטימית, תמיכה הדדית וערך תרפויטי אפשרי.

    מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבדוק ולבחון את השפעתו התרפויטית של תיאטרון הפלייבק על העוסקים בו, על פי תפיסתם של שחקני הפלייבק. לצורך כך, נעשה שימוש במערך מחקר איכותני, אשר כלל ראיון פתוח (חצי מובנה) עם ארבעה שחקני פלייבק מנוסים בתחום. השחקנים נשאלו אודות התהליכים הרגשיים אשר עברו באופן אישי במהלך התנסותם בתיאטרון הפלייבק. כמו כן, הראיון כלל שאלות אודות תפיסותיהם של השחקנים את השפעתו התרפויטית של תיאטרון הפלייבק על קהל המשתתפים בו.

    תוצאות המחקר הצביעו על כך שישנו ערך תרפויטי רב ומגוון עבור העוסקים בתיאטרון הפלייבק. עיקרו של אותו ערך תרפויטי סובב סביב תחושת ההקלה הרגשית, השחרור והקתרזיס המתלווה לאירוע תיאטרוני זה. כמו כן, נראה כי הפלייבק נמצא מתאים לשימוש ככלי לפתרון בעיות חברתיות בקרב קהילות מסוימות.

    מילות מפתח: תיאטרון פלייבק, אפקט תרפויטי, שחקני פלייבק, פסיכודרמה, קתרזיס, הזדהות.

    לפניות בנוגע למאמר זה: מאיה אופנר, דוא"ל: mayaenator@gmail.com

  • issu2-abs7

    ממִספר למְספר וממְספר למִספר – תהליך הבניית הזהות האישית של ניצולי שואה שהשתתפו בפרויקט 'תיאטרון עדות'

    מאת: מירי פלג, MA דרמה-תרפיסטית, בית הספר לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה;  ד"ר דני יניב, מרצה בבית הספר לטיפול באמנויות, אוניברסיטת חיפה;  פרופ' רחל לב-ויזל, ראש בית הספר לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה

    מאמר זה מציג מחקר שביקש לבחון את חוויתם של ניצולי שואה שהיו ילדים בתקופת השואה החיים בישראל והמעלים את סיפור הישרדותם במסגרת פרויקט "תיאטרון עדות". ממצאי המחקר מדגישים את חוויות השואה כמרכיב מרכזי ומשמעותי בזהותם של הניצולים שהביאה לכינונה של זהות קולקטיבית של יהודי נרדף. עם עליתם לארץ, זהותם הקולקטיבית כ'ניצולי שואה', המקושרת עם יהודי גלותי חלש וחולה, הותירה אותם עם רגשות של בושה ונחיתות, שהקשו על כינונה של זהות אישית. ואולם, תפקיד המְספר בתיאטרון עדות מסייע לניצולים להבנות מחדש את זהותם האישית ולמצוא בה תפקיד חיובי, אישי וייחודי. זהו מעבר מזהות קולקטיבית לזהות אישית, מעבר ממִספר למְספר.

    בעקבות כך, עולה המסקנה כי הבנייה מחדש של הזהות האישית יכולה להתרחש על ידי לקיחת תפקיד חיובי ומעצים בתוך הקשר של יחסים עם זולת שמקשיב הקשבה מלאה, אמפאטית ונטולת שיפוטיות. בכך תומך מחקר זה בתיאוריה של מורנו (1953) ושל הרמן (2008) כי החלמה מתנהלת בתוך הקשר של יחסים, ואפשר לשקם את ה'עצמי' שהתנפץ בעקבות הטראומה רק בדרך שבה נבנה בראשית דרכו – בקשר עם הזולת.

    מילות מפתח: ניצולי שואה, טראומה, תיאטרון עדות, זהות אישית, זהות קולקטיבית

    לפניות בנוגע למאמר זה: מירי פלג,  דוא"ל: mpeleg2@univ.haifa.ac.il

  • issu2-abs6

    עבודה קבוצתית בטיפול באמנות: קבוצה סגורה לעומת קבוצה פתוחה 

    מאת: זיוה בראל-שושני ורבקה קורקוס-סטרוגו, בוגרות תואר שני (M.A) בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה.  

    מטרת מחקר ראשוני זה הייתה להבין, להגדיר, ולהבחין בין טיפול קבוצתי באמנות כאשר הקבוצה סגורה לעומת הקבוצה פתוחה. בקבוצה הסגורה המשתתפים קבועים וידועים מראש ומבנה המפגש קבוע. לעומת זאת, בקבוצה הפתוחה המשתתפים אינם קבועים והפעילות היא חופשית. על מנת להבין את ההבדלים המהותיים בין הטיפול הקבוצתי המובנה לבין הטיפול הקבוצתי הפתוח, בוצעו ראיונות בסגנון פתוח, לארבעה מטפלים באומנות בעלי ניסיון בטיפול קבוצתי. מתוך הראיונות מאד בלט שמדובר בתחום אפור ורבות הגישות כמספר המטפלים. על כן, במאמר זה בוצע חתך מלאכותי המציג את מקרי הקיצון, על מנת ליצור הבחנה בין הקבוצה הסגורה לקבוצה הפתוחה. 

    מילות מפתח: קבוצה סגורה, קבוצה מובנית, קבוצה פתוחה, סטודיו פתוח 

    לפניות בנוגע למאמר זה: זיוה בראל,  דוא"ל, zivabarel@gmail.com