Blog

השפעתו התרפויטית של תיאטרון הפלייבק על העוסקים בו על פי תפיסתם של שחקני פלייבק

מאת: מאיה אופנר, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך, מכללת תל חי, סטודנטית בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה.

תבנית הפעילות של תיאטרון הפלייבק שאולה משיטת הפסיכודרמה, כשבשניהם מתקיים מפגש של קבוצת אנשים הלוקחים חלק באירוע דרמטי שהם עצמם יוצרים. אירועי תיאטרון הפלייבק מתקיימים לרוב כמופעים אומנותיים חד פעמיים של תיאטרון אימפרוביזציה, כאשר המטרה המרכזית היא לבדר ולהנעים מפגש אקראי של אנשים זרים באמצעות התנסות של קרבה אינטימית, תמיכה הדדית וערך תרפויטי אפשרי.

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבדוק ולבחון את השפעתו התרפויטית של תיאטרון הפלייבק על העוסקים בו, על פי תפיסתם של שחקני הפלייבק. לצורך כך, נעשה שימוש במערך מחקר איכותני, אשר כלל ראיון פתוח (חצי מובנה) עם ארבעה שחקני פלייבק מנוסים בתחום. השחקנים נשאלו אודות התהליכים הרגשיים אשר עברו באופן אישי במהלך התנסותם בתיאטרון הפלייבק. כמו כן, הראיון כלל שאלות אודות תפיסותיהם של השחקנים את השפעתו התרפויטית של תיאטרון הפלייבק על קהל המשתתפים בו.

תוצאות המחקר הצביעו על כך שישנו ערך תרפויטי רב ומגוון עבור העוסקים בתיאטרון הפלייבק. עיקרו של אותו ערך תרפויטי סובב סביב תחושת ההקלה הרגשית, השחרור והקתרזיס המתלווה לאירוע תיאטרוני זה. כמו כן, נראה כי הפלייבק נמצא מתאים לשימוש ככלי לפתרון בעיות חברתיות בקרב קהילות מסוימות.

מילות מפתח: תיאטרון פלייבק, אפקט תרפויטי, שחקני פלייבק, פסיכודרמה, קתרזיס, הזדהות.

ממִספר למְספר וממְספר למִספר – תהליך הבניית הזהות האישית של ניצולי שואה שהשתתפו בפרויקט 'תיאטרון עדות'

מאת: מירי פלג, MA דרמה-תרפיסטית, בית הספר לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה;  ד"ר דני יניב, מרצה בבית הספר לטיפול באמנויות, אוניברסיטת חיפה;  פרופ' רחל לב-ויזל, ראש בית הספר לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה

מאמר זה מציג מחקר שביקש לבחון את חוויתם של ניצולי שואה שהיו ילדים בתקופת השואה החיים בישראל והמעלים את סיפור הישרדותם במסגרת פרויקט "תיאטרון עדות". ממצאי המחקר מדגישים את חוויות השואה כמרכיב מרכזי ומשמעותי בזהותם של הניצולים שהביאה לכינונה של זהות קולקטיבית של יהודי נרדף. עם עליתם לארץ, זהותם הקולקטיבית כ'ניצולי שואה', המקושרת עם יהודי גלותי חלש וחולה, הותירה אותם עם רגשות של בושה ונחיתות, שהקשו על כינונה של זהות אישית. ואולם, תפקיד המְספר בתיאטרון עדות מסייע לניצולים להבנות מחדש את זהותם האישית ולמצוא בה תפקיד חיובי, אישי וייחודי. זהו מעבר מזהות קולקטיבית לזהות אישית, מעבר ממִספר למְספר.

בעקבות כך, עולה המסקנה כי הבנייה מחדש של הזהות האישית יכולה להתרחש על ידי לקיחת תפקיד חיובי ומעצים בתוך הקשר של יחסים עם זולת שמקשיב הקשבה מלאה, אמפאטית ונטולת שיפוטיות. בכך תומך מחקר זה בתיאוריה של מורנו (1953) ושל הרמן (2008) כי החלמה מתנהלת בתוך הקשר של יחסים, ואפשר לשקם את ה'עצמי' שהתנפץ בעקבות הטראומה רק בדרך שבה נבנה בראשית דרכו – בקשר עם הזולת.

מילות מפתח: ניצולי שואה, טראומה, תיאטרון עדות, זהות אישית, זהות קולקטיבית

לפניות בנוגע למאמר זה: מירי פלג,  דוא"ל: mpeleg2@univ.haifa.ac.il

עבודה קבוצתית בטיפול באמנות: קבוצה סגורה לעומת קבוצה פתוחה 

מאת: זיוה בראל-שושני ורבקה קורקוס-סטרוגו, בוגרות תואר שני (M.A) בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה.  

מטרת מחקר ראשוני זה הייתה להבין, להגדיר, ולהבחין בין טיפול קבוצתי באמנות כאשר הקבוצה סגורה לעומת הקבוצה פתוחה. בקבוצה הסגורה המשתתפים קבועים וידועים מראש ומבנה המפגש קבוע. לעומת זאת, בקבוצה הפתוחה המשתתפים אינם קבועים והפעילות היא חופשית. על מנת להבין את ההבדלים המהותיים בין הטיפול הקבוצתי המובנה לבין הטיפול הקבוצתי הפתוח, בוצעו ראיונות בסגנון פתוח, לארבעה מטפלים באומנות בעלי ניסיון בטיפול קבוצתי. מתוך הראיונות מאד בלט שמדובר בתחום אפור ורבות הגישות כמספר המטפלים. על כן, במאמר זה בוצע חתך מלאכותי המציג את מקרי הקיצון, על מנת ליצור הבחנה בין הקבוצה הסגורה לקבוצה הפתוחה. 

מילות מפתח: קבוצה סגורה, קבוצה מובנית, קבוצה פתוחה, סטודיו פתוח 

לפניות בנוגע למאמר זה: זיוה בראל,  דוא"ל, zivabarel@gmail.com  

מבחן ציור דמות (DAP) בקרב אנשים בעלי פיגור שכלי: בחינת אינדיקאטורים מתאימים לאבחון  

מאת: נורית תדמור, נועה שאו, הדס שלמה ודפנה לביא, סטודנטיות בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה.  

הגדרתו העכשווית של פיגור שכלי נשענת על הגישה הרב-ממדית, המאגדת בתוכה את שלושת מימדיה העיקריים של האבחנה; מגבלות בתפקוד האינטלקטואלי, ההסתגלותי והחברתי. הרחבה של הגדרה זו, מתייחסת לחוסר ההתאמה בין גילו המנטאלי וגילו הכרונולוגי של האדם. בשל הקושי הכרוך באבחון הכולל את כל הקריטריונים הללו, עולה הצורך בכלי אבחוני זמין ופשוט. מטרתו של מחקר זה, הייתה לבחון את התאמתו של כלי "ציור מבחן דמות אנוש" (DAP), לצורך אבחון של פיגור שכלי. במחקר השתתפו 11 אנשים עם פיגור שכלי קל-בינוני, ו-11 אנשים ללא פיגור. הנבדקים התבקשו לצייר דמות אנוש, בהתאם להנחיה האופיינית למבחן מחובר. הממצאים תמכו בהשערה כי האינדיקטורים "עיניים" ו"פרישת ידיים", המייצגים אינטראקציה חברתית, יתבטאו באופן שונה בין שתי הקבוצות. ביחס להשערת המחקר השנייה, לא נמצאו הבדלים בשניים מהאינדיקטורים המייצגים יכולות אינטלקטואליות, ביניהם "ראש גדול" ו"קו מתאר ראש", אולם באינדיקטור "צוואר" כן נמצא הבדל בין קבוצת המחקר לקבוצת ההשוואה. כמו כן, הממצאים תמכו בהשערה כי גיל ההתפתחות הגרפית בקבוצת המחקר יהיה נמוך בהשוואה לקבוצת ההשוואה. הממצאים תומכים בהנחה כי מבחן DAP עשוי לסייע בידי מאבחנים לצורך אבחון של פיגור שכלי. 

מילות מפתח: גישות אבחון בתרפיה באמנות; כלי אבחון מבוססי אמנות; מבחן מחובר; מבחן ציור דמות אנוש; פיגור שכלי. 

לפניות בנוגע למאמר זה: נורית תדמור, דוא"ל: ntadmor@campus.haifa.ac.il

תיאור מקרה של טיפול באומנות חזותית עם אישה העוסקת בזנות  

מאת: מאיה טל, בוגרת תואר MA בביה"ס לטיפול באומנויות, אוניברסיטת חיפה.  

העיסוק המחקרי בנשים שעוסקות בזנות החל דרכו רק לפני שלושה עשורים, ומעט ידוע על עולמן הפנימי ועל הטיפול הנפשי בהן, לרבות בתחום הטיפול באומנות. נשים אלו חשופות לנסיבות חיים טראומטיות ומפתחות הגנות דיסוציאטיביות ותוקפניות, המשמשות ככלים הישרדותיים בחייהן. אולם, הגנות אלו מתבטאות גם בתהליך השיקום שלהן במהלך ניסיונן לצאת ממעגל הזנות, ומייצרות התנהגויות אלימות ופולשניות שאינן מספקות מרחב עיבוד הולם, הן לעצמן והן לסובבות אותן.

המחקר הנוכחי בחן האם טיפול קבוצתי באומנות נחווה כסביבה מוגנת לעיבוד תכנים אישיים בקרב נשים שעוסקות בזנות, דרך תיאור מקרה של אישה משתקמת במרכז המיועד לאוכלוסיה זו. מטרות הקבוצה היו הכרות עם חומרי יצירה, למידת השימוש בהם לצורך ביטוי אישי, וחיזוק עצמאות הבחירה, אשר נוטה להישלל בקרב נשים אלו. מהטיפול בניבה (שם בדוי), שכלל מפגש פרטני אחד ושלושה מפגשים קבוצתיים, עלו מספר תמות: עיסוק בקשר עם דמויות משפחתיות (בעקבות התאלמנות וקשר הרסני עם בנה), חוויה קורבנית בקשרים בין-אישיים, השתקמות בצל סביבה חברתית מאיימת, ותנודות בין חוויה רגשית מוצפת למנותקת.

מהטיפול בניבה, עלה כי בקבוצה היא נקלעה למצבי סיכון חברתיים, ובמפגש הפרטני חוותה הצפה רגשית. מאפייניה האישיותיים מביאים לצורך בטיפול קבוצתי מוגן יותר. ניכר כי לתרפיה קבוצתית באומנות ישנם יתרונות וחסרונות בעבודה עם נשים שעוסקות בזנות, בעוד שהרכיב האומנותי משמש כאלמנט טיפולי מיטיב. אולם, ישנו צורך בהמשך חקר השפעת התרפיה באומנות על האוכלוסייה, בכדי לסייע בהבנת התהליכים התורמים ליציאתה ממעגל הזנות. 

מילות מפתח: תרפיה באומנות חזותית, זנות, תיאור מקרה, טיפול קבוצתי, מרחב טיפולי בטוח. 

לפניות בנוגע למאמר זה: מאיה טל,  דוא"ל, redmuya@gmail.com

הערך המוסף של פסיכותרפיה באמצעות אמנות – הסמלה חזותית

מאת: ד"ר דפנה מרקמן סינמנס, בית הספר לטיפול באמצעות אומנויות, אוניברסיטת חיפה. 

פסיכותרפיה מתבססת על הסמלה חזותית: ציור, רישום, פיסול קולאז' ועוד. האפיונים הייחודיים של הסמלה חזותית והשלכותיהם הרגשיות והאפיסטמולוגיות יידונו על בסיס פילוסופי ופסיכואנליטי. הסמל החזותי הוא ישות מוחשית הזמינה להתבוננות רפלקטיבית שיכולה להניע שינוי. הסמלה חזותית כוללת תנועות גוף שמשאירות עקבות בתוצר הסמלי החזותי. תכנים שעדיין לא ניתן להביע באופן מילולי יכולים להיות מובעים לראשונה באופן לא מילולי. ההקשר הבין-סובייקטיבי של הטיפול יכול להניע התפתחות ברמת ההסמלה: מקונקרטי למופשט, מפעולה לא מודעת למנטליזציה, מבלתי מסומל למסומל ומבלתי מילולי למילולי. אם אכן התרחש שנוי, תהיה לו עדות בהסמלה חזותית עתידית. כתוצאה מכך, הסמלה חזותית יכולה לשמש כאמצעי אבחוני לאורך הטיפול לצד היותה אמצעי הבעתי המאפשר עיבוד תכנים רגשיים. 

ד"ר דפנה מרקמן סינמנס, דוא"ל: markman_d@bezeqint.net

שימוש באמנויות מטפח אמפתיה

מאת: ד"ר דני יניב, בית הספר לטיפול באמצעות אומנויות, אוניברסיטת חיפה. 

אמפתיה היא חוויה בסיסית בתהליכי טיפול שונים והיא יכולת הניתנת ללמידה. בעוד מודלים שונים לאימון וטיפוח יכולות אמפתיות הוצעו בספרות, בחן מאמר זה את ההשפעה שיש לשימוש באמנויות, הבעה ויצירה על פיתוח אמפתיה בקרב סטודנטיות בבי"ס לאחיות. 48 סטודנטים חולקו לחמש קבוצות ניסוי (לא היו קבוצות ביקורת) שנפגשו 12 מפגשים שבועיים למשך שעתיים כל מפגש. מוקד העבודה בקבוצות היה יחסים בינאישיים ורכישת מודעות עצמית. כל מפגש החל בעבודה אמנותית ולאחר מכן הוקדש זמן לשיתוף בחוויות אישיות בהתבסס על הפעילות האמנותית. האמנויות בהן השתמשו בקבוצות היו: 1) ספרות (שירים, סיפורים וכד') – הוגדרה כמשמשת לצורך רכישת מודעות לצרכים פנימיים;  2) אמנויות כגון ציור, מוזיקה ופיסול – הוגדרו כמשמשות לצורך צפייה בסגנונות התקשרות של המשתתפים אל אחרים; 3) שיטות פעולה כגון סיפור סיפורים (storytelling), סרטים, דרמה וריקוד – הוגדרו כתורמות להרחבת רפרטואר התפקידים של המשתתפים. 

שכיחות השימוש בכל שיטה השתנתה בהתאם לצרכי הקבוצה המשתנים, כך שלא ניתן היה להעריך במחקר זה את התרומה היחסית של כל שיטת התערבות. המדד האובייקטיבי שנועד לאיסוף מידע היה Empathic Skill Scale הבוחן תגובות לשישה מצבים הקשורים לאנשים עם בעיות שונות והמבוסס על מודל היררכי של אמפתיה. רמת האמפתיה הוערכה באמצעות מדד זה לפני ואחרי קיום הקבוצה, והציון הממוצע אחרי קיום הקבוצה היה גבוה משמעותית מזה שחושב לפניו בכל הקבוצות.  מגבלות המחקר נדונות במאמר והוא יכול להיות בסיס למחקרי המשך בנושא. 

מקור

O¨zcan, N.K., Bilgin, H., & Eracar, N. (2011). The use of expressive methods for developing empathic skills. Issues in Mental Health Nursing, 32, 131-136.

  דני יניב, Ph.D. דוא"ל: Dan_yaniv@yahoo.com

השפעת חוויה מתקנת בפסיכודרמה: מה בדיוק עובד?

מאת: ד"ר דני יניב, בית הספר לטיפול באמצעות אומנויות, אוניברסיטת חיפה. 

מחקר זה בחן מהלך טיפול קבוצתי בפסיכודרמה בהקשר לחוויה רגשית כואבת כמוקד הטיפול. הטיפול התקיים כסדנה אינטנסיבית שארכה יומיים וחצי, במפגשים שארכו בין שעה לשלוש שעות ובמבנה פסיכודרמטי קלאסי (חימום, פעולה, שיתוף). הדגש במחקר היה על הגעה ל"פתרון" החוויה הרגשית הכואבת, במהלכו מגיע הפרוטגוניסט לראייה חדשה בנוגע למימד חשוב בתפקודו ולשינויים אותם ירצה לעשות וכן לתחילתה של תחושה שאמנם יש לו/לה כוחות לבצע את השינויים.  שאלות המחקר היו:  1) אילו תהליכים מביאים לפתרון חוויה רגשית כואבת במהלך עבודה פסיכו דרמטית; 2) מהי ההשפעה ארוכת הטווח של תהליכים אלה?  מעבר למגוון מדדים אובייקטיביים בהם השתמשו החוקרים להערכת כל אחת משאלות המחקר, שיתפו החוקרים גם מדדים סובייקטיביים. למשל, עבור השאלה הראשונה, התבקש הפרוטגוניסט לציין בתום כל מפגש אירועים מסייעים-טיפולית שהתקיימו בו. מאוחר יותר צפו החוקרים בצילומי וידאו של המפגש וזיהו סצנות או תת-סצנות שהכילו אירועים אלה, וניתחו אותם באמצעות ניתוח תהליכי מקיף.

ניתוח של 4 מקרים (אינדיבידואלים) "פתורים" ו-3 מקרים "לא-פתורים" הוביל לזיהוי של חמישה תהליכי-על הקשורים לפתרון חוויה רגשית כואבת במהלך עבודה פסיכודרמטית. האחד היה מוכנות להשתתף בעבודה טיפולית, תהליך הקשור למאפיינים אישיים ולחוויה של הפרט את הקבוצה, וארבעה תהליכים נוספים הקשורים לאירועים טיפוליים במהלך העבודה: (1) חוויה-מחדש ותובנה; (2) הפעלת משאבים אישיים; (3) עבודה על 'אטום חברתי' יחד עם שחרור רגשי; (4) אינטגרציה.

לאור הנתונים שנלקחו הן שבועיים מתום העבודה והן לאחר שלושה חודשים, הוצע מודל עבודה של שינוי טיפולי באמצעות פסיכודרמה. המודל מדגיש את יחסי הגומלין שבין חוויה פנימית לבין תהליכים בינאישיים ומהווה תרומה מתודולוגית חשובה לתחום.

 מקור 

McVea, C.S., Gow, K., & Lowe, R. (2011). Corrective interpersonal experience in psychodrama group therapy: A comprehensive process analysis of significant therapeutic events, Psychotherapy Research, 21, 416-429.

דני יניב, Ph.D.  דוא"ל: Dan_yaniv@yahoo.com