Blog

ניתוח פסיכואנליטי לטקסט ספרותי: המקרה של "ד"ר ג'קל ומיסטר הייד" לאור המקרה של "סיביל" (חולה ב DID)

מאת: נטלי תורג'מן, דוקטורנטית בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה.

המאמר דן בשני סיפורים: טקסט ספרותי-בלשי מאת סטיבנסון "המקרה המוזר של ד"ר ג'קל ומר הייד"  ובמקרה של "סיביל", חולה בהפרעת הזהות הדיסוציאטיבית.  ליזה (1993) טוען כי צריך לקרוא את היצירה הספרותית של סטיבנסון לפחות פעמיים על מנת להבינה כראוי. בקריאה ראשונה יש להתייחס אליה כסיפור פנטסטי, בלשי, על אדם שרוקח משקה מסתורי ובקריאה השנייה כסיפור בו ניצב לפנינו אדם בעל שתי אישיויות (Lizza, 1993). היצירה הספרותית מנותחת במאמר זה דרך מבט פסיכואנליטי, כך שההתייחסות לד"ר ג'קל ומר הייד היא לא כאל שתי דמויות אקטואליות, בעלות גוף שונה, אלא אל מר "הייד" כאישיות בתוך ד"ר ג'קל עצמו – אישיות "חבויה". תוך כדי ניתוח היצירה הספרותית אתייחס ל- DID  ולמקרה המוכר של סיביל.

מילות מפתח: ריבוי אישיות, הפרעת זהות דיסוציאטיבית, DID, MPD, סיביל, סטיבנסון, ד"ר ג'קל ומר הייד, תיאטרון, כפילות.

לפניות בנוגע למאמר זה: נטלי תורג'מן,  דו"אל: tnatalyt@gmail.com

אינדיקטורים מבחינים במבחן (DAP (Draw-a-Person בקרב אנשים המאובחנים במחלת הסכיזופרניה 

מאת: מאיה טל, גלית אבוקרט, דנה בלום ושמרית ברש סטודנטיות בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה. 

המחקר הנוכחי בקש לבסס מחקרית אינדיקטורים המעידים על מצבים נפשיים  וסימפטומים של מחלת הסכיזופרניה, ולבדוק האם יימצאו הבדלים בין אופני הייצוג העצמי של אנשים החולים במחלת הסכיזופרניה לבין אנשים שלא אובחנו במחלה, באמצעות מבחן ציור עצמי Draw-A-Person (DAP).

מערך המחקר כלל השוואה בין שתי קבוצות בנות 10 משתתפים כל אחת: הראשונה, כללה גברים המאובחנים כחולי סכיזופרניה ובשנייה, נכללו גברים שהוגדרו כ"נורמטיביים". כל משתתף התבקש לצייר את עצמו בעפרון על גבי דף לבן. בציורי המשתתפים נבחנו סימפטומים של עיוותי בוחן המציאות וחוסר אינטגרציה באישיות, המאפיינים את מחלת הסכיזופרניה, דרך בחינת אינדיקטורים מבוססים מחקרית הקשורים בקשיים ביציבת הגוף ובעיוותים בקו מתאר הדמות (בהתאמה).

בהתאמה חלקית להשערות נמצאו הבדלים בין הקבוצות במידת הבולטות של יציבות הרגליים, כאינדיקציה לקיום הסימפטום של תפיסת מציאות מעוותת, וכן במידת הבולטות של ניתוק הראש מהצוואר, ניתוק הצוואר מהכתפיים והשמטת הצוואר, המעידים על קיומה של בעיה באינטגרציית האישיות. לא נמצאו הבדלים באינדיקטורים של אי יציבות כפות הרגליים ועמימות קו מתאר הפנים, ככל הנראה, עקב הטרוגניות גבוהה של תת סוגי הסכיזופרניה בקבוצת הניסוי. המחקר מעיד על צורך בחקר נוסף של ביטוי המצבים הנפשיים בקרב חולי סכיזופרניה, לרבות ההבדלים בין תתי הסוגים של המחלה, בכדי לאפשר אבחון מוקדם ומדויק יותר. 

מילות מפתח: אבחון, מבחן "צייר דמות אנוש", סכיזופרניה, אינדיקטורים ציוריים, גברים בגיל העמידה. 

לפניות בנוגע למאמר זה: מאיה טל,  דוא"ל redmuya@gmail.com

ביוגרפיה, כתיבה ספרותית וכתיבה תרפיה – המקרה של הסופר וויליאם סרויאן

מאת: ד"ר אלון רז, PhD, בית הספר לטיפול באומנויות והמגמה לביבליותרפיה – החוג לייעוץ והתפתחות האדם – אוניברסיטת חיפה; החוג למדעי ההתנהגות – מכללת עמק יזרעאל; פסיכולוג קליני (קליניקה פרטית).

במאמר זה אני מבקש לחקור לעומק את היחסים שבין ביוגרפיה של סופר, כתיבתו הספרותית ותהליכים של תרפיה עצמית בכתיבה, במקרה של הסופר וויליאם סרויאן. סרויאן העיד על עצמו כי הוא כתב – "כיוון שאני לא רוצה להאמין שאני חולה או חצי מת; כיוון שאני רוצה לשנות דברים לטובה; כיוון שכתיבה היא התרפיה שלי" (סרויאן, 1949, עמ' 2). יחד עם זאת חייו שלו היו רצופי משברים דיכאוניים חריפים ותחושת זרות וניכור קיומיים. מכאן ניתן לשאול שתי שאלות חשובות: האחת היא כיצד בא לידי המאמץ הכמו טיפולי של סרויאן בכתיבתו והשנייה היא, אלו אלמנטים בכתיבתו של סרויאן היה בהם כדי לקדם או לחסום  את המאמץ הכמו טיפולי שלו ומדוע. במאמר אני בוחן כמה מן המאפיינים המרכזיים בכתיבתו של סרויאן בתוך ההקשר של שתי השאלות המרכזיות הללו. לצורך כך אני נעזר גם ברעיונותיו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ווינקוט ובעיקר בהלך הנפש האופייני להמשגותיו הייחודיות, על מנת להתקרב לחוויית החיים והכתיבה של סרויאן באופן שיש בו מימד תיאורטי, מבלי לאבד במפגש זה איכויות ליריות ופואטיות שהולמות את הדמות.

מילות מפתח: כתיבה תרפיה, ביוגרפיה, סרויאן

לפניות בנוגע למאמר זה: ד"ר אלון רז, דוא"ל:  alonr@yvc.ac.il

ריקודי בטן ככלי לתרפיה בתנועה

מאת: יעל מבור, סטודנטית בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה

תרפיה בתנועה הינה דיסציפלינה פסיכולוגית הנעזרת במחול ותנועה ככלים ליצירת טיפול רגשי. המאמר דן בשני מאפיינים של ריקודי בטן, העשויים לשמש ככלים יעילים לתרפיה בתנועה. המאפיין הראשון הוא העצמה נשית הנוצרת עקב תחושת ההזדהות של הרוקדת עם זהות מינית-נשית-קולקטיבית. בהקשר זה, מציג המאמר ממצאי מבדק, המראים כיצד נשים הרוקדות ריקודי בטן בוחרות להחצין את הזהות הנשית שלהן בציור דמות אנוש. המאפיין השני בו דן המאמר הוא תחושת השליטה שרוכשת הרוקדת בנוגע לגופה ומיניותה.

מילות מפתח: תרפיה בתנועה, ריקודי בטן, מחול מזרחי, העצמה נשית, דימוי גוף, ציור דמות אנוש.

לפניות בנוגע למאמר זה: יעל מבור, דוא"ל: yaelmavor@gmail.com

אפשרויות מחקר בטיפול באמצעות אמנויות 

מאת: ד"ר הוד אורקיבי, בית הספר לטיפול באמצעות אומנויות, אוניברסיטת חיפה. 

המאמר של קרולן (2001) סוקר בצורה בהירה מגוון שיטות מחקר ליישום בתחום הטיפול באמצעות אמנות חזותית. המאמר פותח בהגדרת מונחי יסוד במחקר, כגון פרדיגמה, מודל, סוגי משתנים, תוקף, מהימנות ואחרים. מוצגת הבחנה ברורה וממוקדת בין גישות מחקר כמותניות, איכותניות, ומחקר יצירתי מבוסס-אמנות.

חלקו העיקרי של המאמר מציג מגוון שיטות מחקר כגון: מחקר ניסויי, מחקר תצפיתי, מחקר תיאורי, מחקר נרטיבי, מחקר סקר, ועוד. חוזקו של המאמר טמון בדוגמאות מתחום הטיפול באמנות חזותית המוצגות עבור כל אחת משיטות המחקר. הדוגמאות מסייעות לקורא בהבנת יישומן של השיטות השונות – הלכה למעשה. לדוגמא, מחקר ניסויי שבדק את השפעת טיפול באמנות חזותית על זהות עצמית בקרב מתבגרים עם קשיים רגשיים חמורים. המשתתפים  הוקצו באופן מיקרי לשתי קבוצות: קבוצה שקבלה את הטיפול באמנות וקבוצת ביקורת שלא קבלה את הטיפול באמנות. מערך המחקר כלל מדידות לפני ואחרי הטיפול.

לסיכום, המאמר מומלץ מאוד למטפלים, בכל תחומי האמנויות, המעוניינים "להציץ" אל מגוון אפשרויות המחקר בתחום, גם אם השפה המחקרית זרה להם וגם אם זו להם הצצה ראשונית.

ביבליוגרפיה

Carolan, R. (2001). Models and paradigms of art therapy research. Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association, 18(4), 190-206. 

הוד אורקיבי, PhD, מטפל בפסיכודרמה ושילוב אמנויות. ראש היחידה ללימודי שדה ומרכז תוכנית התמחות, ביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה. דוא"ל:  horkibi@haifa.univ.ac.il

טיפול קבוצתי בפסיכודרמה יעיל על פני קבוצת תמיכה 

מאת: ד"ר דני יניב, בית הספר לטיפול באמצעות אומנויות, אוניברסיטת חיפה. 

מטרת מחקר זה הייתה לבחון את היעילות של שתי שיטות של טיפול קבוצתי מניעתי: שיטת אימון מיומנויות בפעולה (באמצעות כלים פסיכודרמטיים) בהשוואה לקבוצת תמיכה ורבאלית (לא מובנית), בקרב משפחות מהגרים (לטינו): בני נוער (גילאי 12-18) והוריהם, בארה"ב.  אחד ההורים השתתף בפגישות יחד עם המתבגרים, והן התקיימו במרכזים קהילתיים של קהילת הלטינו במשך 8 שבועות רצופים בסך הכל.  המפגשים התנהלו לפי תמות מוגדרות מראש וזהות בשתי הקבוצות (למשל – פגישה מס' 1: "איך אנו משתנים כמשפחה במהלך ההסתגלות לחיים בארה"ב?"). ההשוואה נעשתה בין תחילת התכנית לבין שנה לאחר סיומה באמצעות שאלונים שמולאו על ידי ההורים וכן באמצעות ראיונות.  בהשוואה לקבוצת התמיכה הורבאלית, העברת ההתערבות בשיטות פעולה פסיכודרמטיות (שכללו: חימומים, חילוף תפקידים, כפיל, מראה, כסא ריק, והפקת סצנות אישיות וחברתיות) הייתה מקושרת עם ירידה בסמפטומים שליליים בהם: התנהגות התנגדות (oppositional defiant behavior), דיכאון, קונפליקטים בין הורים לילדים, ובעיות כלליות בקרב המתבגרים.  המאמר מראה למעשה כי קבוצות פעולה בפסיכודרמה עדיפות על פני קבוצות תמיכה המתייחסות לנושאים זהים, לפחות בקרב אוכלוסיות המתמודדות עם קשיי הגירה, וזאת על פני זמן ניכר (שנה).  המחקר   תורם לתיקוף השימוש בפסיכודרמה במניעה וטיפול, וזאת על רקע המחסור במחקרים אמפיריים סטנדרטיים של יעילות השיטה. 

ביבליוגרפיה

Smokowski, P.R. & Bacallao, M. (2009). Entre Dos Mundos/Between Two worlds: Youth Violence Prevention Comparing Psychodramatic and Support Group Delivery Formats. Small Group Research, 40(1): 3-27.

דני יניב, Ph.D, מטפל בפסיכודרמה. חבר סגל באוניברסיטת חיפה, ביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות; ובסמינר הקיבוצים, המרכז להכשרת מטפלים ביצירה והבעה, ת"א. דוא"ל:  Dan_yaniv@yahoo.com

דימוי גוף נשי: נשים צעירות ומבוגרות בראי מבחנו של Machover: Draw-A-Person  

מאת: חן בראליה, מנאר חמדאן, קארי גולן ואנה עווד, סטודנטיות בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה. 

מחקרים מראים כי נשים נוטות לפתח דימוי גופני שלילי לאורך ימי חייהן. מאמר זה שיער כי נשים מבוגרות משקיעות יותר בחיצוניותן מאשר נשים צעירות, משום שהן חוות צורך רגשי להישאר מושכות, על אף תהליכי השינוי של הגוף. במחקר זה נעשה שימוש במבחן DAP בכדי לנתח ציורים של נשים צעירות (גילאי 25-35) ונשים מבוגרות (גילאי 55-65); זאת על ידי ניתוחם של שני קריטריונים עיקריים – מספר אביזרים והדגש על מידת החושניות והסקסיות בציור. התוצאות מראות קשר חיובי ומובהק בין מספר האביזרים בציור לבין גיל המציירת. 

מילות מפתח: דימוי גוף, מבחנו של  Machover: Draw-A-Person , הערכה עצמית 

לפניות בנוגע למאמר זה: מנאר חמדאן, דוא"ל:  manora_82@hotmail.com;  קארי גולן, דוא"ל: carrie.voit@gmail.com;  חן בראליה, דוא"ל: chen_baralya@hotmail.com  

דרמה כמתודולוגיה מחקרית 

מאת: ד"ר הוד אורקיבי, בית הספר לטיפול באמצעות אומנויות, אוניברסיטת חיפה. 

טענתו המרכזית של נוריס (2000) היא  שהדרמה הופכת למתודולוגיה מחקרית כאשר איסוף הנתונים, ניתוחם והצגתם מתבצעים באמצעים דרמטיים/תיאטרוניים. הכותב סוקר מגוון אופנים בהן ניתן להשתמש בדרמה עצמה ככלי מחקרי, כחלק מהגישה המכונה מחקר מבוסס-אמנויות (arts-based research). דוגמא אחת היא שימוש באימפרוביזציה כשיטה לחשיפת דעות ביחס לנושא הנחקר.   

למרות שמאמר זה מתייחס למחקר באמצעות דרמה בהקשר חינוכי,  הקורא יכול בקלות להתרשם כי הצעותיו של נוריס בהחלט ישימות עבור מטפלים באמצעות דרמה. 

מאמר נוסף, של רוזיטר ועמיתים (2008), סוקר מחקרים מתחום הבריאות בהם נעשה שימוש בטכניקות מתחום התיאטרון, הדרמה והמופע כמתודולוגיה דרמטית-איכותנית לניתוח נתונים והצגת ממצאים. המחקרים שאותרו על ידי הכותבים סווגו לארבעה "ז'אנרים" שונים. הז'אנר הראשון, מופעים לא-תיאטרליים, כולל, למשל, קריאה דרמטית, בצורת מונולוג או סיפור, טקסט מתוך ראיון מוקלט שתומלל. הז'אנר השני, אתנודרמה, כולל, לדוגמא, דרמטיזציה מלאה של סצנות כפי שעלו הישר מתוך נתוני המחקר שנאספו באמצעות קבוצות מיקוד או רשימות אתנוגראפיות בשדה.  הז'אנר השלישי, מופע תיאטרלי מבוסס-מחקר, שונה משני הראשונים  בכך שהוא מתרחק מהנטורליזם הריאליסטי ופחות "נאמן למקור". כאן, המחקר משמש מעיין השראה ליצירת מופע אסתטי-דרמטי שהוא בבחינת פרשנות אמנותית לנתוני המחקר. הז'אנר הרביעי, מופע תיאטרלי דמיוני, כולל מופעים שאינם מבוססים כלל על נתוני מחקר ומטרתם היא, למעשה, להעביר לצופה ידע בנושא בריאות מסוים. ניתן להבחין, אפוא, כי ארבעת הז'אנרים מונחים על רצף של קרבה-מרחק באשר למידת נאמנותה של הדרמה לממצאי המחקר; הז'אנר הראשון נאמן יותר מאשר הז'אנר הרביעי לממצאי המחקר. 

בסיום המאמר מתייחסים הכותבים ליעילות השימוש בדרמה כמתודולוגיה ומציעים אופנים שונים להערכת מחקר מבוסס-דרמה. לסיכום, שני המאמרים הללו עשויים לעורר השראה אצל מטפלים בדרמה המעוניינים לחקור נושא או תופעה מסוימים באמצעות המדיום הדרמטי עצמו.

ביבליוגרפיה

Norris, J. (2000). Drama as research: Realizing the potential of drama in education as a research methodology. Youth Theatre Journal, 14(1), 40-51.

Rossiter, K., Kontos, P., Colantonio, A., Gilbert, J., Gray, J., & Keightley, M. (2008). Staging data: Theatre as a tool for analysis and knowledge transfer in health research. Social Science & Medicine, 66(1), 130-146. doi: 10.1016/j.socscimed.2007.07.021

 ד"ר הוד אורקיבי, PhD, מטפל בפסיכודרמה ושילוב אמנויות. ראש היחידה ללימודי שדה ומרכז תוכנית התמחות, ביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה. דוא"ל:  horkibi@haifa.univ.ac.il

ציור דמות אנוש ואוטיזם

מאת: מירב גבריאלי אדלר, ענבל בר, אורלי אשכנזי וגיתית שביב, סטודנטיות בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה.

מבחן דמות אנוש היא טכניקת ציור השלכתי, אשר פותחה על ידי מחובר (1949) ומבוססת על הרעיון שהדמות המצוירת מייצגת את הסובייקט, בעוד דף הנייר מייצג את סביבתו. מטרת מחקר זה הייתה לאתר אינדיקאטורים המייחדים את ציור דמות האנוש באוכלוסיית האוטיסטים לעומת האוכלוסייה הרגילה.  לשם כך נדגמו שתי קבוצות- האחת בת שמונה בוגרים המאובחנים כאוטיסטים (קבוצת המחקר) והשנייה- שמונה בוגרים ללא אבחנה קלינית (קבוצת הביקורת). הנבדקים התבקשו לצייר את עצמם על גבי דף נייר וציוריהם נותחו והוערכו על ידי שלושה שופטים.

מניתוח התוצאות עולה כי ישנם הבדלים מובהקים בשני אינדיקאטורים שזוהו ונותחו, והם: האחד-  שלב התפתחות הציור הגראפי כפי שהוגדרו בספרה של  מלכיודי (1997), כאשר אוטיסטים ציירו בשלב התפתחות גראפית נמוך יותר באופן מובהק, והשני- שטח הדמות המצוירת, כאשר אוטיסטים ציירו דמות גדולה יותר באופן מובהק בהשוואה לאוכלוסיית הביקורת.

ניתן לשער כי ממצאים אלו נובעים ממספר קשיים המאפיינים אוכלוסיה זו, כמו פיגור התפתחותי וקושי ביצירת קשר עם הסביבה החיצונית. לאור מובהקות הממצאים והספרות הדלה בנושא ניתוח ציורי בוגרים אוטיסטים, קיימת חשיבות בעריכת מחקרים נוספים לבחינת אינדיקאטורים המייחדים את ציורי אוכלוסיית האוטיסטים, וזאת בכדי לפתח כלי אבחוני לזיהוי שייכותו של אדם לרצף האוטיסטי.

מילות מפתח: אוטיזם, מבחן ציור דמות אנוש, ציורים השלכתיים, תרפיה באמנות.

לפניות בנוגע למאמר זה: מירב גבריאלי אלדר, adlermerav@gmail.com

חולי סרטן נעזרים בטיפול באמנות

 מאת: ד"ר דני יניב, בית הספר לטיפול באמצעות אומנויות, אוניברסיטת חיפה. 

מטרת המחקר הייתה לבדוק (1) האם חולי סרטן בתקופת טיפולים כימותראפיים תופשים טיפול באמנות כעוזר, ו- (2) לתאר באיזה אופן נתפש הטיפול באמנות כעוזר.  מטפל באמנות נפגש עם חולי סרטן שהגיעו לטיפול יום, גברים ונשים, ל-5 פגישות בממוצע עם כל חולה. המטפל השתמש עם כל החולים בטכניקת "קולאז'" שאינה דורשת רקע או יכולת אמנותית ומאפשרת למטופל להביע קשרים בין תמונות נבחרות לבין רגשות ואירועים בחייו/ה. פסיכולוגית ראיינה 54 מהמטופלים שהשלימו את הטיפול הכימותראפי ואת הפגישות עם המטפל באמנות. היא השתמשה בריאיון חצי-מובנה שהתבסס על שתי שאלות: "האם הטיפול באמנות עזר לך או לא?" ו- "אם ענית כן לשאלה הקודמת, האם תוכל לומר באיזה אופן עזר לך הטיפול באמנות?". החומר שעלה מהראיונות עבר ניתוח תוכן כדי לזהות תמות סובייקטיביות משותפות לחולים בנוגע לטיפול באמנות.  מתוך 54 חולים, 3 אמרו כי הטיפול באמנות לא עזר להם ו-51 אמרו כי הטיפול באמנות עזר להם.  בקרב אלו שמצאו את הטיפול כעוזר, זיהו החוקרים 3 תתי קבוצות שהדגישו נושאים משותפים : (1) מצב נפשי חיובי: טיפול באמנות עוזר משום שאִפשר להירגע/להיות יצירתי (19 חולים); (2) הקשר הדיאדי עם המטפל: מאפשר לעבור מהיצירה לנרטיב האישי (17 חולים); ו- (3) הקשר המשולש חולה-יצירה-מטפל: מאפשר להביע רגשות ולמצוא משמעויות חדשות (15 חולים). המאמר מציג אמירות שנאמרו בראיונות לצד דוגמאות לעבודות שעשו המטופלים באמנות לאורך הפגישות; שילוב זה ממחיש את התהליך שעברו המטופלים, ובכלל זה את הפתעתם בגילוי משמעויות החבויות בקולאז'ים שעשו ואת הביטוי הרגשי שהתאפשר לצד העבודות. התרומה שיש לטיפול באמנות ("קולאז' חופשי") עבור חולי סרטן המאופיינים במוגבלות פיזית ובחוסר אנרגיה ומוטיבציה, מספקת רציונל להיכללותו בטיפול תומך בחולים אלה גם בשלבים הקשים של הטיפול.

ביבליוגרפיה

Forzoni S, Perez M, Martignetti A, Crispino S. (2010). Art therapy with cancer patients during chemotherapy sessions: an analysis of the patients' perception of helpfulness.  Palliat Support Care. 8(1): 41-8.

דני יניב, Ph.D, מטפל בפסיכודרמה. חבר סגל באוניברסיטת חיפה, ביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות; ובסמינר הקיבוצים, המרכז להכשרת מטפלים ביצירה והבעה, ת"א. דוא"ל:Dan_yaniv@yahoo.com