אתר וורדפרס חדש

Blog

  • issue3-abs9

    מושג הבחירה והקשרו למוח – היבט אישי וטיפולי

    מאת: חגית אורין, סטודנטית בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה. עבודה במסגרת סמינר "המוח הרוקד" / ד"ר ליאת אילון.

    עבודה זו בוחנת את נושא הבחירה, כפי שהוא משתקף בתהליכים מוחיים, טיפוליים ואישיים. שאלות על הקשר בין הגוף והנפש בתהליכי בחירה, ומידת המודעות, הסובייקטיביות והרצון החופשי בתהליכי קבלת החלטות, נבחנות בהקשר המדעי, הטיפולי והאישי. כלי העבודה הוא חיבור אינטגרטיבי בין סקירה ספרותית של חומר מחקרי מתחום מדעי המוח, ספרות מתחום הפסיכולוגיה וכתיבה אישית נרטיבית המתייחסת לנושא הבחירה כמוטיב מארגן של סיפור חיים. מתוך כך נבחנות ההשפעות של העמדה המדעית, הטיפולית והאישית זו על זו.

    מילות מפתח: בחירה, מוח, גוף- נפש, טיפול, סובייקטיביות.

    לפניות בנוגע למאמר זה: חגית אורין, hagit.orin@gmail.com

  • issue3-abs14

    טיפול קבוצתי באמנות כטיפול משלים לאנשים עם סכיזופרניה: ניסוי רב מוקדי אקראי מעשי

    מאת: ענבל בר, בית הספר לטיפול באמצעות אומנויות, אוניברסיטת חיפה.

    מטרת המחקר הייתה להעריך את היעילות הקלינית של טיפול קבוצתי באמנות עבור אנשים עם סכיזופרניה ולבדוק האם חל שיפור כלשהו אצל אלו שהשתייכו לקבוצה שקיבלה טיפול פעיל.
    במחקר השתתפו 417 אנשים בני 18 ומעלה, שאובחנו עם סכיזופרניה. הנבדקים גויסו למחקר דרך שירותי בריאות נפש בקהילה ושרותי רווחה בארבעה מרכזים באנגליה ואירלנד. הנבדקים במחקר חולקו באופן אקראי לשלוש קבוצות ניסוי: 140 השתתפו בקבוצת טיפול באמנות בנוסף לטיפול סטנדרטי, 140 השתתפו בקבוצת פעילות בנוסף לטיפול סטנדרטי, ו 137 השתתפו בקבוצה שקיבלה טיפול סטנדרטי בלבד. קבוצת הטיפול באמנות וקבוצת הפעילות חולקו לקבוצות של עד שמונה אנשים, אשר נפגשו פעם בשבוע במשך 12 חודשים למפגש שארך 90 דקות.
    בטיפול באמנות התאפשרה לנבדקים גישה למגוון של חומרי אמנות ועודדו אותם להשתמש בהם כדי להביע את עצמם בצורה חופשית. לחברי קבוצת הפעילות הוצעו מגוון פעילויות שלא כללו שימוש בחומרי אמנות ויצירה כמו משחקי לוח, צפייה בסרט ודיון לאחר מכן, בילוי בבתי קפה וכדומה, ועודדו אותם לבחור במשותף את הפעילויות בהן הם ירצו לעסוק.
    המדדים העיקריים היו תפקוד כולל ותסמינים של סכיזופרניה שהוערכו כעבור 24 חודשים. מדדים משניים היו תפקוד כולל ותסמינים של בריאות נפשית שנמדדו כעבור 12 חודשים על פי ההשתתפות והנוכחות בקבוצה, תפקוד חברתי, הקפדה על נטילת התרופות, שביעות רצון מהטיפול, הרגשה נפשית טובה, ואיכות חיים הקשורה לבריאות שהוערכה 12 חודשים ו 24 חודשים מזמן החלוקה האקראית לקבוצות. כל המדדים הוערכו באמצעות כלים מוכרים ומתוקפים.
    על פי ניתוח תוצאות הניסוי, לא נמצאו הבדלים במדדים העיקריים בין שלושת קבוצות הנבדקים. גם במדדים המשניים לא נמצאו הבדלים בין הנבדקים בקבוצת הטיפול באמנות ובין הנבדקים שקיבלו רק טיפול סטנדרטי בבדיקה שנערכה כעבור 12 ו 24 חודשים. על פי תוצאות המחקר נראה כי הפנייתם של אנשים שאצלם אובחנה סכיזופרניה לטיפול קבוצתי באמנות, לא שיפרה את התפקוד הכולל שלהם, את בריאותם הנפשית או דברים שקשורים לבריאותם.
    תוצאות אלה סותרות את הקווים המנחים לטיפול בבריטניה כיום, הממליצים למטפלים להפנות את כל האנשים המאובחנים עם סכיזופרניה לטיפול באמנות. מחברי המחקר מציינים כי לא ניתן לשלול כי טיפול קבוצתי באמנות מועיל לאנשים עם סכיזופרניה שלהם מוטיבציה להשתמש בטיפול הזה, אולם תוצאות המחקר הזה מראות כי טיפול קבוצתי באמנות אינו משפר את מצבם של החולים כשמדובר ברוב האנשים עם הפרעה זו.

    ענבל בר, דוא"ל: baris@012.net.il

  • issue3-abs12

    טיפול קבוצתי בפסיכודרמה עוזר לחולי פרקינסון

    מאת: ד"ר דני יניב, ביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה

    מחלת פרקינסון, הידועה בסימפטומים המוטורים שלה, גורמת גם לשינויים רגשיים החלים בעקבות המגבלה הפיזית, והכוללים דיכאון, חרדה, אשמה ואיכות חיים נמוכה ('איכות חיים' הוא מושג סובייקטיבי ובהקשר של מחלה כרונית קשור לשאלה – "עד כמה אני מרגיש חולה?"). מחקר זה בדק את ההשפעה שיש לטיפול קבוצתי באמצעות פסיכודרמה על איכות החיים של חולים במחלה, וכן על סימפטומים של חרדה ודיכאון בקרבם.
    תשעה גברים ושבע נשים נבחרו להשתתף במחקר על סמך קריטריונים קליניים, קוגניטיביים, ודמוגרפים. לאחר ראיונות אישיים והערכות פסיכולוגיות של כל הנבדקים, הם חולקו לשתי קבוצות. קבוצת הניסוי נפגשה אחת ל-15 יום למפגשים בני 90 דקות, ובסה"כ 12 מפגשים (חצי שנה). במפגשים אלה נעשה שימוש בשיטות התערבות פסיכודרמטיות שכללו משחקי תפקידים של מצבים יומיומיים בדגש על מציאת דרכים מספקות יותר בהתמודדות איתם, האנשה של רגשות באמצעות פעולה דרמטית, שיחות אינטראקטיביות בין המטופלים, וכן מתן מידע קליני ורפואי על המחלה. קבוצת הביקורת לא קיבלה טיפול במהלך המחקר, אך עם סיומו ולאחר שכל הנבדקים הוערכו בשנית, קיבלו משתתפי קבוצת הביקורת טיפול, בהתאם לצורך האתי להעניק טיפול פסיכולוגי לכל הנבדקים.
    התוצאות הראו הבדלים משמעותיים בכל המדדים בקרב משתתפי קבוצת הניסוי אך לא בקבוצת הביקורת, כך שמשתתפי קבוצת הניסוי הראו שיפור במצבם הדיכאוני והחרדתי, וכן בהערכת איכות חייהם עם המחלה.
    החוקרים הדגישו כי הטיפול הקבוצתי באמצעות פסיכודרמה התמקד ב"תפקיד החולה" ובתפקידים חברתיים אחרים המושפעים מן המחלה. לפיכך, השינויים שהביא הטיפול כללו, בין היתר, שליטה טובה יותר בסימפטומים רגשיים ובמצבים מאיימים, וכן כינון מחודש ומותאם יותר של קשרים חברתיים. תוצאות אלו מצדיקות המשך מחקר אודות ההשפעה של התערבויות רגשיות במחלת פרקינסון, במדגמים גדולים יותר ובמעקב לאורך זמן ארוך יותר.

    מקור

    Sproesser, E., Viana, M.A., Quagliato, E.M., & de Souza, E.A. (2010). The effect of psychotherapy in patients with PD: a controlled study. Parkinsonism and Related Disorders, 16, 298-300.

    ד"ר דני יניב, דוא"ל: Dan_yaniv@yahoo.com

  • issue3-abs11

    טיפוח אמפתיה באמצעות משחק תפקידים

    מאת: ד"ר דני יניב, ביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה

    אמפתיה (התאמה רגשית עם האחר) ו- theory of mind(TOM – הבנת המצב המנטאלי של האחר) הן יכולות חשובות מאד באינטראקציות יומיומיות בכלל ובפסיכותרפיה בפרט. במחקר זה, בדקו החוקרים האם אימון במשחק תפקידים קשור לחיזוק יכולות אלה בקרב ילדים (מחקר 1) ומתבגרים (מחקר 2), וניסו להתחקות אחר המרכיבים באימון הקשורים עם חיזוק כזה. ההנחה הבסיסית היתה כי מאחר ובמשחק אדם לוקח על עצמו תפקידים בהם עליו לחוות רגשות של אחרים ולנתח את האמונות וההנעות שלהם, אימון כזה יטפח אמפתיה ו- TOM.
    מדדים שונים של משתנים אלה ניתנו לנבדקים לפני ו-10 חודשים אחרי אימון במשחק או אימון באמנות ויזואלית-פלסטית / מוזיקה (של קבוצות ביקורת).
    במחקר הראשון הושוו התוצאות של 35 בנים ובנות בני 9 שנפגשו לאימון שבועי בן 90 דקות עם אלו של 40 ילדים שהשתתפו באימון מקביל באמנות פלסטית. התוצאות הראו כי אימון במשחק, אך לא באמנות פלסטית, קשור עם עלייה בדירוג עצמי של אמפתיה אבל לא של TOM. מאחר והפעילות לא כללה אימון מפורש או גלוי באמפתיה, החוקרים הציעו כי "כניסה לנעלי האחר" והעידוד לשים לב לפרטים בקרב אלה שסביבם, הביא לתוצאות אלה. ביחס למדדי TOM, החוקרים שיערו כי אלה היו מלאכותיים ולא "אמיתיים"-דיים ולכן לא חל בהם שינוי.
    במחקר השני השתתפו 28 נערים ונערות בני 14 שלמדו בבי"ס תיכון במגמת משחק, והושוו ל-25 תלמידים/ות במגמות אמנות או מוזיקה. רמת האימון במדיה היתה אינטנסיבית יותר מאשר במחקר הקודם (9 שעות שבועיות+הפקות) ושווה בשתי הקבוצות. המדדים הותאמו לגיל הנבדקים, ונעשה שימוש במדדTOM חדש שתוּקַף מול מדדים נוספים.
    התוצאות הראו כי תלמידי תיכון שעברו אימון במשחק דירגו עצמם בסוף השנה כאמפתיים יותר (מובהקות גבולית, p=0.067) בהשוואה לתלמידים בקבוצות האחרות למרות שלא קיבלו אימון מפורש או גלוי באמפתיה. בנוסף, תלמידי מגמת משחק הראו עליה משמעותית יותר במדד ה- TOM מזו שהראו תלמידי הקבוצות האחרות.
    החוקרים דנים באפשרות שאימון במשחק הוא הגורם האחראי לתוצאות אלה, לצד גורמים אפשריים נוספים, כמו למשל נטייה ראשונית למשחק תפקידים או ההבדלים ביכולות הנמדדות כבר בתחילת הניסוי. בכל מקרה, הממצאים מעידים על גמישות במיומנויות חברתיות כאמפתיה ו- TOM, ומצדיקים מחקרים עתידיים המכוונים לפיתוח מיומנויות אלה.

    מקור

    Goldstein, T.R. & Winner, E. (2012). Enhancing Empathy and Theory of Mind. Journal of Cognition and Development, 13, 19-37

    ד"ר דני יניב, דוא"ל: Dan_yaniv@yahoo.com

     

  • issue3-abs10

    מרחב המשחק החברתי: מודל לטיפול קבוצתי בדרמה תרפיה וטיפול באמנות בילדים המאובחנים בספקטרום האוטיסטי

    מאת: גדעון זהבי, MA, דרמה תרפיסט, ודבורה פור, MA, מטפלת באומנות

    הספקטרום האוטיסטי (PDD) מאופיין על-ידי המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי להפרעות מנטאליות (DSM IV), בעיקר כפגיעה משמעותית ביכולות ההתחברות והתקשורת של הפרט. בדרך כלל ההתנהגויות, הפעילויות ותחומי העניין של המאובחנים בספקטרום האוטיסטי מוגבלים וחזרתיים (1994).

    במאמר זה נציג מודל לטיפול קבוצתי בדרמה תרפיה וטיפול באמנות בילדים המאובחנים בספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה. מתוך ניסיון קליני מצטבר נתאר תהליך טיפולי של ביסוס והתפתחות שני רצפי פעולה: האחד מתקיים בין המרחב האידיוסינקראטי של המטופלים לבין מרחב האינטראקציה הבינאישי; האחר מתאר את נטיית המטופלים למסגרות משחק דמיוניות, או למשחק מבוסס מציאות.

    במאמר יועלו וינייטות קליניות מתוך טיפול קבוצתי של ילדים שאובחנו בספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה, ובאמצעותן נדון במודל הטיפולי על ארבעת רבדיו: א) תפקידם הייחודי של המטפלים כ"סוכנים של העצמי", ב) מקומן הייחודי של האמנויות בתהליך הטיפולי, ג) שלושת השלבים האופרטיביים של המפגש הטיפולי, ד) ביסוס המודל בפסיכולוגיה החברתית ובתורת יחסי אובייקט.

    במאמר נטען כי השיפור במיומנויות החברתיות והתקשורתיות אצל המשתתפים והפנמתן מתאפשר מתוך התפתחות חוויית העצמי שלהם, ומציאת דרכים לביטוי חוויית העצמי במישור הבינאישי. טענתנו היא, שהמטרה הכפולה של רכישת מיומנויות חברתיות והתפתחות חוויית העצמי דורשת מהמטפל להיות פעיל במפגשים במישור האישי והבינאישי כאחד, ושהשימוש בדרמה ואמנות מאפשר את תהליך הלמידה הראשוני ברמה החווייתית ומכאן את קידום המטרות.

    מילות מפתח: דרמה תרפיה, טיפול באמנות, הספקטרום האוטיסטי, טיפול קבוצתי, מרחב המשחק החברתי

    לפניות בנוגע למאמר זה: גדעון זהבי, דוא"ל: gideon_zehavi@hotmail.com

     

     

     


     

  • issue3-abs13

    "לחבר את הכנפיים" – קבוצות תרפיה באמצעות צפייה בסרטים, להורים וילדיהם המתבגרים, השוהים בפנימייה

    מאת: אוסנת רפאלי-סתיו, תרפיסטית בדרמה ואומנות (MA אונ' ת"א+ דוקטורנטית לתיאטרון), מרצה לדרמה תרפיה במכללת תל חי וליעד שוחט, עובדת סוציאלית (MA אונ' בר-אילן), עובדת בפנימיית "עלומים" (כפר סבא).

    במאמר זה נתאר מודל עבודה של קבוצות תרפיה באמצעות צפייה בסרטי קולנוע, עם הורים וילדיהם המתבגרים, המתגוררים בפנימיית "עלומים" בכפר סבא. נראה כיצד שילוב ייחודי זה: צפייה בסרטים בטיפול קבוצתי, תרם לשיפור הקשר בין ההורים למתבגרים.

    המתבגרים, שוהים בפנימייה בשל קשיים בתפקוד הוריהם. נקודת המוצא של הפנימייה היא, שעל ההורים להישאר שותפים מלאים לטיפול בילדיהם, הדבר מסייע הן להשתלבות הילד ולהתפתחותו האישית, והן לשיפור התפקודים ההוריים של הגרעין המשפחתי.
    לשימוש בסרטים כאמצעי לתרפיה יש היסטוריה ארוכה. עם זאת יישום השיטה באוכלוסיה זו, בה הקשר בין ההורים לילדים פגוע וחסר, ייחודי. הסרטים, המהווים גירוי חזותי, קוגניטיבי ורגשי, לצד העבודה הקבוצתית הדינאמית, מאפשרים חוויה חיובית משותפת.
    ניסיון מצטבר בהפעלת המודל, מראה כי המפגשים אכן תרמו לאיכות הקשר בין ההורים לילדיהם.
    מילות מפתח: טיפול קבוצתי, קולנוע, מתבגרים, הורים, פנימייה.

    לפניות בנוגע למאמר זה: אל אוסנת רפאלי – סתיו, דוא"ל: osnatrefa@gmail.com

     

  • ד"ר אלון רז

    alon raz

    ביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה
    אימייל: alonr@yvc.ac.il

  • אתרים קשורים

    בית הספר לטיפול באמצעות אומנויות, אוניברסיטת חיפה, ישראל

    גוף, תנועה וריקוד בפסיכותרפיה 

    International Body Psychotherapy Journal

  • issu1-abs9

    הריקוד במעגל ובחלל החופשי והשפעתם על ויסות רגשי, שליטה עצמית ותחושת ביטחון בגיל הרך

    מאת: ד"ר עפרה ולטר, מכללה אקדמית "תל חי", מכללה אקדמית "אוהלו"; לילך בן צבי, מכללה אקדמית "תל חי"

    מבנה המעגל משמש אותנו פעמים רבות במהלך חיינו, לרוב כאשר אנו נמצאים במפגשים חברתיים. מחקר זה מתמקד בתרומתו והשפעתו של המעגל על התחום הרגשי-חברתי ובודק האם הריקוד במעגל, להבדיל מן הריקוד בחלל בלתי מאורגן, תורם לוויסות רגשי ולשליטה עצמית אצל ילדים בגן ומשרה בהם תחושת ביטחון. המחקר התבסס על שאלון שהועבר לקבוצה של 31 ילדי גן חובה בארבעה גנים שונים בהם מתקיים חוג לריקודי-עם. ניתוח ממצאים נעשה באמצעות חי בריבוע, לבדיקת הקשר בין משתנה הגיל לבין משתני המחקר ובין משתני הגיל וסוג הגן. בנוסף נעשה ניתוח באמצעות מבחן פירסון, שבדק את הקשר בין משתנה הגיל לבין משתני המחקר ובין ממוצע תחושת הביטחון לבין ממוצע הוויסות הרגשי והשליטה העצמית. הממצאים הצביעו שקיים קשר מובהק בין המעגל ובין תחושת ויסות רגשי ושליטה עצמית ותחושת בטחון אצל ילדים בגיל הרך, ואולם אין קשר בין שני משתני המחקר (ויסות רגשי ושליטה עצמית, ותחושת בטחון) ובין המשתנים הדמוגרפיים השונים (מין, גיל וסוג הגן).

    מילות מפתח: שליטה עצמית, ויסות רגשי, ריקוד במעגל, ריקוד חופשי, גיל הרך

    לפניות בנוגע למאמר זה: ד"ר עופרה ולטר, דוא"ל: Walterss@macam.ac.il ; לילך בן צבי, lilachbz@walla.com

  • issu2-abs9

    וילפרד ביון וסמואל בקט: או הצצה אל חדר שבו פסיכואנליטיקאי מטפל ביוצר תיאטרון  

    מאת: נטלי תורג'מן, דוקטורנטית בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה. 

    המאמר מציג מקרה טיפולי, המפגש של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון עם מטופלו המחזאי סמואל בקט. ככזה, הוא מהווה מעין חיבור בין הגישה הפסיכואנליטית לבין היצירה התיאטרונית, יש בו להצביע הן על המשותף והן על השונה בעבודתם של שני האישים. תחילה מוצגת בקצרה התפיסה הפסיכואנליטית העכשווית לגבי הקשר בין מטפל למטופל ובה האזכור של ברמן (1997) לגבי התרומה של מפגשם של בקט וביון לנוף הפסיכואנליטי. לאחר מכן מוצגים עבודותיהם של בקט וביון בקצרה על מנת לתת רקע ראשוני. בליבו של המאמר ישנה קריאה חוזרת במאמרו של הפסיכואנליטיקאי בנט סיימון "The Imaginary Twins: The Case of Beckett and Bion" (1988), אשר דן בהרחבה במפגש של בקט וביון, בהשפעה שלהם זה על זה ובתמות משותפות לשני ההוגים.

    הדיון העיוני ברעיונותיו של סיימון נתמך דרך הצגת יצירתה של האמנית מיכל היימן (בהקדמה), אשר עסקה גם היא במאמר זה. כמו כן, מובא מאמרה של דנה אמיר (2010) כדוגמה לקריאה פסיכואנליטית ליצירתו של בקט, במחזה "מחכים לגודו". המאמר מעלה גם לבסוף את האפשרות לנקודת דמיון נוספת דרך הצגת הרעיון החזותי-דימויי של מְכַל, שבא לידי ביטוי הן בכמה ממחזותיו של בקט, (למשל בסופמשחק), והן במשנתו הפסיכואנליטית של ביון.

    בסוף המאמר מוצגת בקצרה דיאדה טיפולית שנייה – של היינץ קוהוט (מייסד פסיכולוגית העצמי) ומטופלו המחזאי הנודע יוג'ין אוניל. סוף שהוא גם פתח לבחינה חדשה במאמר נוסף. 

    מילות מפתח: וילפרד, ר. ביון, סמואל בקט, בנט סימון, תיאטרון, פסיכואנליזה. 

    לפניות בנוגע למאמר זה: נטלי תורג'מן,  דוא"ל: tnatalyt@gmail.com